הטיפוס ל-Mueller Hut - הקדמה
תחילת מרץ 2014.
אני נמצא בוואנקה (Wanaka) ומבין שכדי להגיע לפארק הלאומי Mount Cook אני צריך לעשות טיול הלוך-חזור.
הפארק הלאומי נמצא באמצע הדרך מוואנקה לקרייסטצ'רץ' (Christchurch), אבל ממש לא בכיוון שלי, שכן התכוונתי להמשיך צפונה אל הקרחונים.
אין לי מושג עד היום למה לא נסעתי דרכו בדרכי דרומה מקרייסטצ'רץ', אבל מזג האוויר בו הפכפך, וזה נשמע כמו תירוץ מספיק טוב להיתלות בו.
הימים בוואנקה עברו בנעימים, וחבורת ישראלים חביבה שפגשתי בעיירה הציעה לי להצטרף אליה.
התכנון היה לטפס אל Mueller Hut, שהיא הבקתה הגבוהה ביותר בפארק שנגישה למטיילים "ממוצעים", בדרך שלא דורשת ניווט מיוחד או התארגנות מעבר לסבירה.
באותה תקופה, המודעות שלי למזג האוויר הניו-זילנדי הייתה בשפל.
יכול להיות שפשוט למדתי לחיות עם העובדה שגשם יורד מתי שבא לו ויכול להיות שהייתי פשוט חסר ניסיון ואדיש.
במבחן התוצאה, לא היה טרק אחד שעשיתי עד אותו זמן, שנהניתי בו ממזג אוויר מושלם.
(זה דווקא קרה בהמשך אחרי שראיתי את עצמי מוסר את נשמתי לבונה עולם במהלך ה-Gillespie Pass Circuit, אבל זה ליום אחר).
שמיים קודרים - Big No No
היינו היחידים במרכז המבקרים באותו יום.
אחוות הטבעת הישראלית, כ-10 חבר'ה שאפילו לא הזמינו מקום בבקתה עד לאותו רגע, אבל חדורי מוטיבציה להגיע למעלה.
הפקידה במרכז המבקרים של ה-DOC הייתה סקפטית.
"נראה שסערה תגיע בקרוב, אתם בטוחים שתרצו לעלות למעלה?", שאלה בהיסוס.
לנו לא היה ספק. שום גשם לא יעצור אותנו.
"זה יכול להיות מסוכן?", שאל אחד מאיתנו, כאילו לא שמע אותה.
"הכל יכול להיות", ענתה לו בהיסוס מעודן פעם נוספת.
השמיים נראו קודרים, אבל לא משהו שלא ראינו לפני.
עד כמה זה יכול להיות גרוע?
התנענו את הרכבים ונסענו אל נקודת ההתחלה, ב-Hooker Valley היפהפה.
את ראש ההר לא ראינו בשלב זה, אך עדיין לא נדלקה שום נורת אזהרה.
אם יש דבר אחד שלמדתי בדיעבד, הוא שמה שקורה בגבהים הנמוכים לא משקף כלל את מה שקורה למעלה.
אתה יכול ליהנות מיום חביב וברגע שתעלה לאזור האלפיני (איפשהו בין 1200-1500 מטרים), זה עולם אחר לחלוטין.
הדרך התחילה עם טיפוס סיזיפי ומייאש במסלול שנקרא Sealy Tarns, שביום יפה מאפשר תצפית נהדרת על העמק ועל ההר.
בשלב זה עוד לא ירד גשם, אלא רק טפטף בעדינות, לא משהו מיוחד שיאלץ אותנו לחשב מסלול מחדש.
עצרנו פה ושם לתמונות, ונהנינו בסה"כ מהתצפית המדוברת, בהתחשב בכך שענן כיסה את האופק ואפשר ראות מוגבלת מאוד.
את מספר המדרגות בשביל כבר הפסקתי לספור בשלב מסוים.
כל מי שטיפס וירד את המסלול הזה יודע, שזה החלק הכי קשה מנטלית.
עוד מדרגה, ועוד סיבוב, והסוף לא נראה בשום שלב.
הספירה, כאמור, השתבשה ונעצרה איפשהו בסביבות ה-3500.
אני די בטוח היום שיש פחות, אבל אין לי סימוכין לכך.
בשלב זה גם הגשם החל להתחזק ואילץ אותנו להוציא את מעילי הגשם.
המדבר הלבן
החלק האלפיני הגיע, וענן שובב במיוחד החליט להתיישב לנו בדיוק בדרך.
זה יצר ערפל כמעט מוחלט שהקשה מאוד על ההליכה.
החלטנו שנהיה חייבים ללכת בשורה אחת, מטעמי בטיחות.
שלג קל החל לרדת, והאדמה עצמה כבר מזמן הייתה מכוסה בשכבה לבנה שכנראה הצטברה לה בימים הקודמים.
הלכנו אחד אחרי השני, בזהירות יתרה, מייחלים לראות את הצבע האדום של הבקתה.
הראות הייתה מזעזעת.
מספיק שאחד מאיתנו התרחק 20 צעדים קדימה או אחורה, והוא כבר נבלע בתוך הערפל האפרפר.
מכיוון שהיינו שתי קבוצות לא הומוגניות, התפצלנו בשלב מסוים, אך עדיין וידאנו שאף אחד לא הולך לבד.
מסיבה שלא ברורה לי עד היום, החלטתי להתפצל מהקבוצה שהלכתי איתה, ככל הנראה כי הרגשתי שהם "הולכים לאט".
היום, כמובן, הייתי נותן שתי סטירות לעצמי, כי זה היה מעשה לא אחראי עם ניחוח מתנשא.
חוסר האחריות הזה אופייני למטייל אחרי צבא עם רקע קרבי, שבטוח שהעולם בכף ידו, ולא מודע לסכנות שנשקפות לו.
הלכתי בתוך מדבר לבן.
מסביב, כאמור, ערפל, ולמעט רוח קלה שנשבה, שקט מוחלט!
קשה להסביר במילים איך מרגיש שקט כזה, אבל המילה "כיף" היא לא חלק מההסבר.
המילה הכי קרובה לכך תהיה "מתח", כי לא הייתה אפשרות לדעת מה הולך לקרות בעוד 5 שניות.
מצד שני, זה הייתה חוויה נדירה ללכת בתוך ענן, כששלג לא מפסיק לרדת לרגע.
אחרי שהבנתי שאני במסלול המהיר להתברברות וחזרתי בחזרה אל הקבוצה שהלכתי איתה.
השילוט לבקתה לא היה ברור במיוחד בשלב זה, ונאלצנו לאתר את הסימונים הכתומים, שחלקם נבלעו בתוך השלג.
לפתע, גוש אדום בצבץ במרחק קצר מאיתנו. הגענו!
הבקתה הפופולרית, בגובה של כ-1800 מטרים, ניצבה לה ברקע, ואורות קלושים נראו מתוכה.
נכנסנו פנימה וריח בישולים מעורבב עם ריח של מדורה התפשט בחלל הבקתה, שחולקה לשני חלקים – חדר שינה וחדר אוכל.
נהנים ממה שיש, ובזהירות
הקבוצה השנייה הגיעה גם היא, והתארגנו לאוכל ולינה.
על השולחן ניצבו מספר מאכלים, חלקם אכילים יותר וחלקם פחות (בהתאם ליכולות הבישול).
לא היו מים בבקתה, מכיוון שהכל קפא.
מדי כמה דקות, אחד מאיתנו אזר אומץ ויצא אל הקור המקפיא, אסף קרח וחזר חזרה אל הבקתה, שם חימם את הקרח והמיס אותו למים.
אחד מטיולי הצד המפורסמים הוא הטיפוס ל-Mount Ollivier, בגובה של 1933 מטרים.
כדי ליהנות ממנו באמת, צריך לקום בחושך, ולהגיע אל התצפית אל Mount Cook בשעת זריחה.
הדרך להר אינה קשה, אך השלג והראות הבעייתית לא סייעו לנו.
טיפסנו וטיפסנו, מנסים למצוא נקודה טובה לעצור בה, אך Mount Cook לא נראה ברקע.
מאוכזבים ירדנו בחזרה לבקתה והתארגנו כדי לחזור למטה, מבינים שניאלץ להסתפק בתמונות של אחרים.
הדרך למטה לא הייתה פשוטה יותר.
סכנת ההחלקה הייתה ממשית בכל רגע, ובחלקים מסוימים פשוט החזקנו ידיים וירדנו בזהירות.
במקומות הנמוכים יותר השלג נמס והסלעים היו חלקים מאוד.
גם אנחת הרווחה היחסית כשהגענו למדרגות המסומנות הייתה זמנית, כי לרדת את כל המדרגות האלו זה לא טיול לברכיים של כדורסלן לשעבר.
עם זאת, גשם ירד רק לפרקים וירדתי את הדרך במהירות ביחד עם עוד מטייל, בידיעה שהרגליים הולכות לרעוד ככה או ככה.
פרק א' של Mount Cook National Park נגמר בהצלחה חלקית.
מצד אחד, את ההר לא ראיתי ומזג האוויר פגם בטיול.
מצד שני, החוויה, האנשים, המראות היפהפיים במסגרת המסלול והאווירה הכללית היו בשבילי זיכרון שאנצור לתמיד.
סיכום הטיפוס ל-Mueller Hut
מוסר ההשכל בסופו של דבר הוא מעט קלישאתי.
זה לא חייב להיות מושלם ולהצטלם יפה כדי שנוכל ליהנות.
הניסיון להציג את החוויה המושלמת הוא רק כלפי חוץ.
נכון שזה תמיד נחמד להמחיש למי שלא היה באמצעות התמונה, אבל זה רק אמצעי ולא מטרה.
למדתי שהזהירות והבטיחות קודמות לכל, אבל בעיקר למדתי שאפשר ליהנות גם ממזג אוויר לא מדהים (אפילו מזעזע) כל עוד נמצאים בחברה טובה.
בנוסף, שמירה על מוראל גבוה לא פחות חשובה, בטח ברגעים שרוצים לזרוק את הכל ולחזור בחזרה.
מצד שני, לא צריך לקחת סיכונים מיותרים וחשוב להיות קשובים למזג אוויר ולאנשי המקצוע.
אגב, אם חשבתם שאוותר על Mount Cook, אז טעות חמורה בידכם.
חזרתי ל-Mount Cook National Park אחרי 5 שנים, הפעם עם מודעות גבוהה למזג האוויר, ונהניתי משמיים כחולים ומזג אוויר נהדר!
למידע נוסף על הטרק ל-Mueller Hut וטרקים נוספים, בקרו באינדקס הטרקים שלנו!
