האי Ha'apai - גן העדן הפרטי שלי
שרשרת האיים Ha'apai היו יעד לוט בערפל עבורי.
בלוג פופולרי באנגלית (כי ברור שלא היה בעברית) של בחורה בשם לורן צייר את המקום כאחד המקומות היפים בעולם, מה שהגביר את הציפייה מצד אחד ואת החשש מצד שני.
עם כאלו ציפיות, יש הרבה מקום להתאכזב, וגם התמונות הכי מושכות בעולם לא יכולות לתאר בצורה מדויקת את מה שקורה בפועל.
דבר אחד הבנתי בבירור – מזג האוויר יכריע אם זה יהיה שבוע מהאגדות או שבוע בלהות.
לאחר הפרידה מהמשפחה המקומית שאירחה אותי בשלושת הימים הראשונים שלי בטונגה, עשיתי את דרכי אל שדה"ת המקומי כדי להגיע אל הטיסה.
הטיסה לאי Ha'apai אורכת כ-40 דקות, כאשר אל הטיסה עצמה יש להגיע כ-90 דקות לפני.
בפועל, גם אם מגיעים 45 דקות לפני, זה בסדר, כי שדות תעופה מקומיים בפסיפיק הם לא יותר מאולם אחד קטן שמרכז את כל הפעילות המצומצמת בשדה.
אין ביקורות, אין הליכות מייגעות, אפילו לא יבקשו מכם להוריד את החגורה ולהוציא את המחשב מהתיק.
המרחק מהדלפק אל דלת המטוס הוא 200 מטרים במקרה הגרוע וכל תהליך קבלת הכרטיסים לוקח 3 דקות.
זו הייתה הפעם הראשונה שהתוודעתי לחברת התעופה הלאומית של טונגה, Real Tonga.
ברוכים הבאים לשכונה
Real Tonga היא דוגמה לאיך לא מתנהלת חברת תעופה נורמלית.
שמעתי כבר סיפורי אימה על החברה הזאת – איחורים, ביטולים, מטוסים שמתרסקים, אבל למה שקרה לא ציפיתי.
האמנתי באמת ובתמים שאם שיניתי את הכרטיס 3 שעות לפני הטיסה, אז אין שום סיבה שהיא לא תצא, ואם הייתה כזאת, כבר היו מודיעים לי בדלפק (ושם שאלתי אם הטיסה יוצאת כמתוכנן).
הטיסה הייתה אמורה לצאת בשעה 14:30, כאשר בשדה"ת ב-Ha'apai היה אמור לחכות לי רכב שייקח אותי אל מקום הלינה שלי בשבוע הקרוב, Sandy Beach Resort.
הריזורט ממוקם בחלק הצפוני של האי Foa, אחד משני האיים המרכזיים בשרשרת האיים של Ha'apai.
המתחם עצמו כולל גם מקום אירוח בשם Matafonua Lodge, אך הוא היה סגור לרגל שיפוצים וכך יצא ש"השתדרגתי" למקום המפואר יותר.
בשעה 14:25 התחלתי לחשוד ולחשוש.
ניגשתי אל הדלפק וניסיתי לברר מה קורה עם הטיסה.
התשובה הייתה חדה ולקונית: "הטיסה מבוטלת, תבוא מחר".
"מה מחר? אני עוד רגע אמור להיות בבגד ים בחוף זהוב עם מי טורקיז ואתה מחזיר אותי לגשם של Tongatapu? מה הבעיה?"
"הטייס לא מרגיש טוב, הטיסה לא תוכל לצאת".
ביקשתי לדבר עם הטייס – אם הוא לא יכול להחזיק 40 דקות בטיסה, אני אדאג לו.
נכנסתי פנימה אל משרד מנהל השדה וראיתי את הטייס יושב שם על הכיסא כאילו שמו אותו בעונש.
"אתה לא מרגיש טוב?" שאלתי אותו.
"כן. Safety First" – באלו המילים ענה לי הטייס, שכנראה חלה בדלקת קשה בקרום החשק.
"אין בעיה גיבור, רוצה כדור? הייתי חולה לפני יומיים ועכשיו אני מרגיש פצצה. אתן לך כדור אופטלגין, אתה תוכל לטוס עוד חצי שעה"
"לא לא.. Safety First", ואני לא ידעתי אם לצחוק, לבכות או לזרוק עליו כיסא.
חזרתי בחזרה אל הקפיטריה הקטנה והבעתי את מרמורי בפני כולם.
חשבתי לעצמי שאם אדליק את המקומיים, הם כבר יעשו את העבודה.
אולי זאת הייתה הסיבה ואולי לא, אבל לאחר כמה דקות הודיעו בכריזה שהטיסה אינה מבוטלת והיא נדחית לשעה 16:30 עד שיגיע צוות חלופי.
חברת Real Tonga אינה מחויבת בחוקי התעופה הבינלאומיים ולכן אם הטיסה מבוטלת, לך תחפש את הלמפה.
המקום בטיסה הבאה הוא על בסיס מקום פנוי, אין שום פיצוי כספי ובטח לא דואגים למלון או הסעה לעיר.
כך יצא שקיבלתי פיצוי נדיב של בקבוק מיץ מנגו והבטחה קלושה שתכף יגיע הצוות ונצא.
ביחד איתי המתינה משפחה ניו זילנדית/טונגנית, מה שהעביר את הזמן יחסית מהר.
בשעה 15:30 הגיע הצוות החלופי, ובשעה 16:30 כבר היינו באוויר.
ריח החופשה הטרופית הקסומה עומד להתגשם!!
המטוס היה קטן וקלסטרופובי.
אין חציצה בין הטייסים לתא הנוסעים, על דיילים אין מה לדבר, וההמראה/נחיתה תלויות גם בגורל ולא רק במידת המקצועיות של הצוות.
מצד שני, כל דבר שקורה בטיול הוא חוויה, וגם זו הייתה אחלה של חוויה בראייה לאחור.
בשביל מקום כזה הולכים להביא בורקסים
זו הייתה הטיסה היפה בחיי!
איים קטנים, מוקפים בריפים מרהיבים ובים כחול אותתו לקראת מה אני מגיע.
40 דקות של שכרון חושים הסתיימו בנחיתה מלחיצה ביותר של המטוס הפצפון בשדה"ת המקומי.
גם כאן, בדיוק 70 מטרים בין המטוס לטרמינל, ועוד 20 מטרים ליציאה.
רכב ההסעות של המלון חיכה לי, ובחור בשם דאנקן קיבל את פניי לקראת הנסיעה הקצרצרה אל המלון.
דאנקן ורות הם זוג אנגלים שניהלו את המלון, אשר נמצא בבעלות אמריקאית של זוג נוסף בשם נינה ודארן.
קבלת הפנים הייתה חביבה ביותר (משקה רום טרופי) ולאחר טופסולוגיה והסברים על המקום, הובלתי אל הבקתה שתהיה הבית שלי במשך 6 לילות.
מודה שבהתחלה חששתי שזה יהיה יותר/פחות מדי, אבל זרמתי.. מה יכול להיות?
הנוף מהבקתה לא ניתן לתיאור במילים!
חוף זהוב שבהמשכו מי טורקיז מדהימים, יום חם עם עננות שיוצרת נוף מרהיב ביחד עם קרני השמש ומעט סלעים ועצי קוקוס לשיפור התפאורה.
כשאומרים פסיפיק וטרופי, מתכוונים בדיוק לזה!
שרשרת האיים של Ha'apai ידועה בחופים המטורפים שלה, ואני הרגשתי שהגעתי בדיוק למקום הנכון עבורי.
הבקתה הייתה בסיסית ביחס למה שמצפים – אין מזגן, הריהוט בחדר מצומצם, ומי שמצפה למלון חמישה כוכבים דלוקס סטייל תאילנד/קריביים/מלדיביים, ייאלץ לחכות עוד כמה שנים עד שהמקום יתמסחר לחלוטין.
כאן חיים בסגנון אחר – מאוורר מסכן שעושה קצת רוח, אינטרנט איטי להחריד ומתקנים בסיסיים.
במלון שהו מלבדי זוג אמריקאי חביב ומשפחה ניו זילנדית שהגיעה לחגיגות ה-60 לסבתא ביחד עם הילדים והנכדים.
כאן המקום לציין לקוראים עם התינוקות, שזה כרגע לא מקום מתאים עבורם.
חשוב להוסיף שחובה להגיע עם תכשיר נגד יתושים (שלי נזרק בשדה בניו זילנד למרבה הצער) ועם קרם הגנה.
המבנה המרכזי כולל בתוכו את הקבלה והמסעדה – נכון ל-2019, אין מאווררים, והיתושים חוגגים מהרגע שיורדת השמש.
המסעדה פונה לכיוון מערב ולכן יצא לי לחזות בסדרה של שקיעות יפהפיות שנכנסו בקלות לרשימת השקיעות היפות ביותר שראיתי בחיי, ביחד עם החוף המערבי באוסטרליה והאי אפו בפיליפינים.
האוכל טעים לאללה, ובכל יום ניתן היה לבחור בין סוגי ארוחות שונים ומגוונים.
שוב חשוב לציין שזהו בית מלון ולכן לא בטוח שכל אחד יכול להרשות לעצמו הוצאה משוערת של 5000-6000 ₪ בשבוע (כולל לינה, 3 ארוחות, קינוחים ואלכוהול מדי פעם).
היום הראשון היה יום יפהפה של שנורקל והסתלבטות על החוף, אבל גם של למידת לקח.
שמש שקרנית? שמש קטלנית
השמש בטונגה יכולה להיות הרסנית – היא חזקה בטירוף, וגם אם לא מרגישים אותה, היא שורפת.
כל כך שורפת עד שכל הגוף שלי הפך לאדום, כולו.
אדום? אולי בורדו.
גם 10 דקות בשמש יכולות לעשות נזקים.
אני, שמטייל לבד, לא התעקשתי להימרח כמו שצריך בגב ובבטן ואכלתי אותה ביג-טיים אחרי 45 דקות של שנורקל ועוד חצי שעה של סתלבט על הכיסא בחוף.
בחזרה לשנורקל עצמו – הריף נמצא מרחק של מטרים ספורים מהחוף, וניתן לצפות בלהקות דגים ובאלמוגים יפהפיים, וכל זה עם ים רגוע, רוח נעימה וטמפרטורת מים מוש-למת.
בערב הרגשתי לא טוב, ושילוב של אוכל לא מתאים והתייבשות הובילו לכמה ימים בעייתיים עבורי, שכללו הרבה מנוחה בחדר והתרחקות מהשמש.
גם כשיצאתי לצלילות או לשנורקל נוסף, הקפדתי להסתובב עם חולצה כדי לא להחמיר את נזקי השמש.
אל יום הצלילה יצאנו (הזוג האמריקאי ואני) ביום השלישי שלי באי – כמו השנורקל, גם הצלילות פה ממש לא מאכזבות, ובנוסף לדגים ואלמוגים, יצא לנו לצפות בכרישים מסוג Leopard, כרישים באורך של 3 מטרים עם נקודות שחורות על הגוף, וב-Eagle Ray, אחת החיות הימיות האהובות עליי.
הראות בצלילות היא לא סטנדרטית בכלל ובקטע מדהים.
ביום "רע" רואים 20 מטרים קדימה, וביום טוב אפשר גם לראות 35-40 מטרים קדימה.
נתונים שנחשבים ליוצאי דופן בכל מקום אחר בעולם.
כך עברו להם מספר ימים ב-Sandy Beach Resort, כשבמהלכם המשפחה הניו-זילנדית עזבה את המקום ונשארנו רק הזוג האמריקאי, מנהלי המקום ואני.
השיחות היו מעניינות, משעשעות וקולחות – למרות פערי הגילאים והשלב השונה בחיים, הצלחתי להתחבר בקלות והייתה הרגשה נהדרת של משפחתיות ואכפתיות מצד הצוות המנהל והעובדים המקומיים.
כיומיים לפני העזיבה שלי, הזמנתי את כרטיס הטיסה לאי השלישי ברשימה, Vava'u.
לצורך כך (למרות שלא הייתי חייב), רכבתי 15 ק"מ באופניים אל העיירה המרכזית והיחידה באי, Pangai.
כל כך פחדתי ששוב לא תהיה טיסה כך שהייתי חייב לנסוע ולוודא שוב.
לא סמכתי על האתר שלהם, למרות שבסוף הזמנתי דרכו והכל היה בסדר.
החיים מחוץ לריזורטים
הדרךמהריזורט לכפר הייתה חביבה ביותר.
בדרך חלפתי על פני בית ספר מקומי, והתלמידים רצו לעברי בשמחה רבה.
בכלל, המקומיים ידידותיים להפליא כפי שהבנתם בחלק הקודם.
העברתי קצת זמן עם הילדים כשדרך התקשורת הסתכמה בכיפים ותרגול האנגלית שלהם, שמסתכמת בשתי מילים, היי וביי.
העיירה הייתה אכזבה עבורי, מכיוון שהכל היה סגור ומסוגר – חצי שעה במקום הספיקה כדי לחזור בחזרה אל הריזורט הנוח.
נאמר לי שבשיא העונה (יוני-ספטמבר) יש יותר אנשים, אבל מנקודת הזמן שאני הייתי בעיירה, זה היה נראה כמו מקום מצורע שאף אחד לא רוצה לעבור בו.
היומיים האחרונים בריזורט היו בסימן מנוחה.
מדי פעם יצאתי לעשות שנורקל, אבל ברוב הזמן ישבתי, שתיתי, קראתי ובעיקר נחתי.
אחרי חודשיים עמוסים בניו זילנד, לא היה דבר יותר חכם עבורי מלשבת ולהרגיע את הקצב – אני אוהב לעשות ולהתנסות כל הזמן ובדרך כלל מתקשה לעצור, אבל זה בא בול בזמן עבורי.
מקומות כאלו עוזרים לי לנתק מחשבות, לא להתעסק יותר מדי בזוטות ובעיקר להודות על כל רגע שהתמזל מזלי להגיע אל פיסות גן עדן כאלו.
התחושה הזו, של בורג קטן בעולם כל כך גדול, מתעצמת במקומות מרוחקים, מבודדים וקסומים כמו Ha'apai.
החוויה שלי באי הייתה קסומה .
נכון שמכובע "המבקר" יש בהחלט מה להשתפר ולשפר, בעיקר מבחינת התנאים מול המחיר, אבל יש בזה גם את הקסם של טונגה. היא לא התפתחה והתמסחרה כמו מקומות יפים אחרים בעולם וזה יתרון גדול למי שמחפש את האותנטיות.
הרגשתי כמו מלך לשבוע שלם, אכלתי טוב, ישנתי טוב, עשיתי פעילויות מהנות בכל יום וכל זה ללא שום לחץ "להפסיד" או "להחמיץ", כי עצם היותי במקום כל כך יפה הספיקה לי.
האי Ha'apai הוא גן העדן הפרטי שלי, מקום שייחקק בזיכרון כיעד בתולי, מרגיע ורגוע, מוקף בנופים הכי יפים שניתן לבקש ובאווירה המושלמת.
הפרידה מדאנקן, רות והריזורט לא הייתה קלה.
המקום נכנס לי ללב, ובעיקר שניהם, עם ההומור הבריטי השנון (למה צריך בכלל מלכה??), הסיפורים הקולחים, האכפתיות והירידה לפרטים.
הכל כדי שהחופשה תעבור על הצד הטוב ביותר.
הפעם הטיסה לאי Vava'u לא התעכבה, ואפילו יצאה 25 דקות לפני הזמן, כל הכבוד!
הגיע הזמן לבקר באי האחרון בטונגה, ועליו תקראו בחלק האחרון.
