סוף העולם ימינה: מסע בניו זילנד

סוף העולם ימינה

"אימא, אל תדאגי, גם אם אחזור בעוד חודש וגם אם בעוד שנה, הכול יהיה בסדר." הייתי בתור לבידוק הביטחוני, ובתוך תוכי ידעתי – אין לי מושג מתי אחזור, או אם בכלל אחזור.
אבל אימא בכלל לא הקשיבה ורק הסתכלה על אבא. הבכי לא פסק לרגע, ממש כמו אז ביום הגיוס.
אני לא מבין את זה – כך או כך, בשלב מסוים אנחנו עוזבים את הבית, אז למה צריך לבכות בכל פעם שנפרדים?

כחלק מההכנה המדוקדקת לטיול, נכנסו בשערי ביתי חברים ומכרים שכבר טיילו בחו"ל ובאו לשתף מניסיונם.
"הכלל הכי חשוב – תלך בשדה התעופה כאילו אתה בבית שלך. זה מקרין ביטחון כלפי חוץ ומרחיק צרות, וזה יעלה את הביטחון העצמי שלך," הוסבר לי.
את הזמן המת שלפני הטיסה לבנגקוק (Bangkok), יעד הביניים שלי בדרך לניו-זילנד, ניצלתי כדי להסתובב בין החנויות השונות. בטיולים קודמים נהניתי לטייל בדיוטי-פרי ממש כמו ילד בלונה פארק.
הייתי מחפש לי איזה בקבוק וויסקי כדי להוסיף לאוסף הבקבוקים שבארון, אולי איזה גאדג'ט חדש מהחנות של שקם אלקטריק, אבל הפעם לא הייתה לי סיבה.
הם יחזיקו לי אותו למשך שנה? ואולי לא אחזור בעוד שנה? החלטתי שאקנה מה שאצטרך בניו-זילנד. אין טעם לסחוב עכשיו.

"טיסת אל-על לבנגקוק יוצאת משער D3, הנוסעים האחרונים מתבקשים לגשת לשער היציאה." נשימה עמוקה אחרונה וזהו, הגיע הזמן לצאת אל המרחבים הבלתי נגמרים של ניו-זילנד, ומשם אלוהים גדול.

התקופה שלפני הטיול היא לא תקופה שאספר עליה בהרחבה לנכדים.
הרגשתי כמו שהרגשתי בין התיכון לצבא – אין מחויבות לכלום, אין אחריות, פה ושם עובדים באיזו חלטורה, משחקים הרבה בפלייסטיישן, יוצאים לברים שנראים ומרגישים בדיוק אותו דבר ושותים בירות במחירים מוגזמים.

בחורות לא מסתכלות לכיוון שלך בכלל, כי אתה לא מסתובב עם האנשים המגניבים. חיים טיפוסיים לבחור ממוצע בן 23 שעדיין מחפש את עצמו ולא ממש מוצא.
אז יצאתי למסע, בלי לדעת מה ההשלכות שלו או מה הולך להיות בסופו. ידעתי רק דבר אחד: אני עולה על הטיסה הזו, ומכאן, מה שיהיה, יהיה.

 

* * *

 

"תרצה לשתות משהו, אדוני"? שונא את המילה הזאת "אדוני," כאילו אני בן 50. ניסיתי לרמ וזלדיילת שהיא יכולה לקרוא לי איך שבא לה, רק לא "אדוני."
"אשמח לוויסקי ולכוס מים, בבקשה," אמרתי לה בעודי מתכנן איך אני משתכר במטוס ונרדם למשך כל הטיסה.

"בבקשה, אדוני."
"ניצן."
"בבקשה, ניצן," הוסיפה, והלכה לדרכה.

שעות לאחר מכן:

"אדוני, תהדק בבקשה את החגורות, אנחנו עומדים לנחות."
נראה שהאוויר הדל פגע בזיכרון של הדיילת, ושוב אני "אדוני."

זמן ההמתנה בבנגקוק התאים בדיוק לשליחת הודעה לאימי המודאגת.
"הכול בסדר"? שאלה בסקרנות מהולה בלחץ.
"הכול יהיה בסדר," השבתי במשפט ההרגעה הישראלי הקלאסי.

 

המסע עומד להתחיל…..
רוצים עוד?!?!

לראש העמוד