הבלוג שלנו

האי Tongatapu - קבלת פנים מסורתית וגשומה

הטיסה מאוקלנד, ניו זילנד לנוקואלופה (Nuku'alofa), טונגה, אורכת בדיוק 3 שעות.
3 שעות שמפרידות בין שני עולמות כל כך שונים ומגוונים, כל אחד בדרכו.
כבר בדרך לשדה"ת הייתה דרמה קטנה, כשפקקים לא פרופורציונליים באוקלנד גרמו לי להגיע לשדה רק שעה ורבע לפני מועד הטיסה.

רצתה אלילת המזל, והצ'ק אין האלקטרוני דחה את קבלת הכרטיס שלי והכריח אותי לגשת לדלפק של חברת אייר ניו-זילנד למספר שאלות.
מסתבר שאין קשר לדרכון ישראלי, ובערך כל אדם שלישי קיבל את ההודעה הזאת.
כך נוצר תור גדול ומייגע, שהיה לי ברור שאני לא הולך לעמוד בו דקה, ויהי מה.
אני מנומס בד"כ, אבל להמתין בתור הזה אומר לאחר לטיסה, ולרוב האנשים בו היו לפחות שעתיים נוספות עד הטיסה שלהם.

נציג החברה המקומית הבין את המצוקה וקידם אותי בתור, למורת רוחם של העומדים בתור.
הייתה קצת פדיחה, אבל הם בטח לא ידאגו לי לסידור אם אאחר את הטיסה, אז שיתחשבו.
לבסוף עברתי די מהר את הבידוקים השונים (זרקו לי את התכשיר נגד יתושים – טעות חמורה לשכוח את זה בתיק היד), והלכתי לשבת בקפה הקרוב עד הקריאה למטוס.

מסתבר שבית הקפה נפתח רק שבוע לפני, ולכן הכל התעכב – איכשהו מצאתי את עצמי כמעט מפספס את העלייה למטוס כי הם טעו בחשבון ולקחו להם 5 דקות שלמות להביא קבלה מסכנה – מסתבר שגם לניו זילנדים יש במה להשתפר.

הטיסה עברה חלק, למעט כמה קפיצות פה ושם.
מטוס חדיש, אוכל טעים, שירות מצוין.

נחיתה בעולם אחר

הנחיתה בשדה התעופה באי Tongatapu סימנה את תחילתו של פרק חדש לגמרי בטיול – פרק העולם המתפתח, זה שתיירות היא רק בונוס, כסף הוא אמצעי ולא מטרה ורוח הדברים מתנהלת בקצבים שהעולם המערבי פשוט לא מורגל אליהם.

אם בניו זילנד התנאים הם מערביים לחלוטין מרגע הנחיתה, טיול בטונגה זה בדיוק ההפך.
שדה תעופה מעופש, חום אימים, ולהביא את כל המזוודות והתיקים לוקח להם בערך 45 דקות, למרות שזאת הטיסה היחידה שנחתה בטווח של ה-6 שעות האחרונות.

לפחות בידוק יש שם – האדם האמון על "הביטחון בשדה" זרק לי את האוכל האורגני שאסור להכניס למדינה מטעמי שמירה על היבול וכיוצא בזה.

נהגי המוניות עטו עליי, אבל אני כהרגלי בשדות תעופה כאלו, מתעלם מהם ועובד לפי סכמה מסודרת – קודם להוציא כסף מקומי, אחר כך לעשות כרטיס סים (יש שתי אפשרויות בטונגה, Digicel ו-U-call) ואז יש על מה לדבר.
באתי די מוכן למה הולך לקרות, אבל דברים כאלו תמיד לוקחים זמן, וכך מצאתי את עצמי אחרון בשדה, כאשר ההנחה הראשונית הייתה ששאר הנוסעים הם מקומיים או תיירים שהתפזרו לריזורטים או המלונות שהזמינו מראש.

ואני? אני רציתי "לחוות" את החוויה המקומית, או במילים אחרות – נגיע לגשר (העיר) ונחצה אותו (נמצא מקום לישון).

רצונות לחוד ומציאות לחוד – עם הגעתי לעיר באמצעות נהג המונית החביב (שגבה ממני 40$ מקומי, בערך 60 ₪, הסכום המקובל), נכנסתי אל לשכת התיירות המקומית.
בטונגה מותר לנסוע עד 70 קמ"ש ולא מדליקים מזגן כדי לחסוך בדלק.

אני רגיל לחום הישראלי, אבל לפחות יש לי מזגן שאפשר להדליק – ב-95% מהמקומות בטונגה יש רק מאווררים, והאוויר בשאר המקומות פשוט עומד.
כך יצא שנסיעה של 20 דקות לקחה כפול, אבל חלק מהחוויה, לא?

טיול בטונגה
במונית משדה"ת לעיר. לא מדליקים מזגן אף פעם, אבל לפחות נוסעים לפי המהירות המותרת.

"נזרום, יהיה בסדר" גרסת טונגה

הבנות בלשכת התיירות היו חביבות מאוד, אבל לא הראו בקיאות רבה בכל מה שקשור לאפשרויות הלינה.
הן הובילו אותי להוסטל, שמסתבר שממוקם כ-10 דקות נסיעה או כמעט שעה הליכה כשמדובר בתיקים שסך המשקל הכולל שלהם מגיע ל-20 ק"ג.
מקומיים נחמדים ניסו לעזור לי, אבל גם הם לא ממש הצליחו להבין היכן ההוסטל נמצא.
הסים שקניתי? הוא החליט לא לעבוד ובדיעבד הסתבר שנציגת חברת הסלולר לא כיילה את הכרטיס כמו שצריך.

ניסיתי להסתמך על חוברת המידע שקיבלתי במרכז המבקרים, אבל זה היה קלוש מדי.. אין באמת כתובות מדויקות בטונגה, אלא רק שמות של רחובות.

בלית ברירה התיישבתי באמצע הרחוב והתחלתי לחשב מסלול מחדש.
רכב נעצר. "אתה צריך הסעה לאנשהו?" שאל הבחור המקומי.
"כמה זה יעלה לי?" עניתי בחצי ייאוש.
"כלום, אני גם ככה נוסע בכיוון הזה…" ענה וחשף חיוך גדול ושן זהב אחת.

זרמתי, מה יכול להיות.. במקרים כאלו אני גם לא חושב יותר מדי וגם מריח הזדמנות להרפתקה.
הבחור שאל אותי לאן אני צריך להגיע, ואני אמרתי לו שכל הוסטל קרוב יעזור, לא משנה איזה.
"למה שלא תבוא לישון עם המשפחה שלי?"

נדלקתי על הרעיון. ניסיוני הטוב באוסטרליה וניו זילנד הוכיח שלישון אצל משפחות מקומיות זה ללא ספק אחד השוסים הגדולים בטיול, וגם אם זאת לא אחוזה או ארמון – תמיד יהיו סיפורים מעניינים ומפגש מרתק עם המקומיים.

טיול בטונגה
דייויד, המארח שלי ב-Tongatapu. חוויה מגניבה אך מוזרה.

לחיות כמו מקומי בטונגה

הלכנו לאסוף את הילדים מבית הספר, ועד כה החוויה היה מגניבה, אך עלה בי חשד לגבי הבחור שאסף אותי, דייויד שמו.
לא באמת קוראים לו דייויד, אלא יש לו שם מקומי ושם שהוא אימץ לעצמו כדי שיהיה יותר קל לפנות אליו.
החשד עלה כאשר הוא התחיל להזכיר יותר מדי פעמים את המילה "כסף" ו"תשלם לי ואקח אותך לאן שתרצה".
לא שיש לי בעיה לשלם, אלא יותר יש לי בעיה שדוחפים לי את עניין הכסף לכל דבר.

החלטת לארח? רוצה לקחת לסיורים? תעשה את זה באהבה, או שתמתין בנימוס עד שאני אציע לשלם (ואני מנומס ותמיד מציע).

הגענו אל הבית של דייויד, שהתאלמן לפני מספר שנים וגר בכפר Nukunuku, והתחוור לי לאן הגעתי – אמצע שומקום, בית גדול אך בסיסי למדי ובעיקר המון אנשים באותו בית, המון!
נסו לחשוב איך נכנסים 15 אנשים בבית שבישראל היה מכיל אולי שליש.
ככה הם גרים, כל החמולה במקום אחד – הגיסים, הילדים, אפילו חברים מהשכונה שצריכים מקום ובאים להיזרק על האספלט.
התמקמתי באחד החדרים החיצוניים והתחלתי לנסות ולהעסיק את עצמי, כשבחוץ הגשם התחיל לרדת.

ארוחת הערב הייתה חביבה למדי ולפי הגינונים המסורתיים.
ראש המשפחה יושב בשולחן לבדו ביחד עם האורחים, השאר יושבים בשולחן נפרד.
אין דבר כזה ארוחה משפחתית כמו שאנחנו מכירים, אלא מעמדות ברורים בהיררכיה.

לאחר מכן הגיע שלב המקלחת, טונגה סטייל.
הרמה הסניטרית הייתה בכי רע.
שירותים מטונפים שלא נוקו מעולם, מקלחת עם מים קרים והמון לכלוך מסביב ועל דלת או פרטיות בטח שאין מה לדבר.

אבל זו טונגה, לטוב ולרע… 
קצת מים קרים לא הרגו אף אחד, ואת האף סתמתי. יש ברירה?

אמרו לי שראו, אותך באיזו מסיבה בטונגה

הוזמנתי למסיבת קאווה, ולמרות העייפות והיום הארוך והמטלטל שעבר עליי, החלטתי להצטרף, כי מי יגיד לא לחוויה מקומית אותנטית.
מה שהתחיל עם 3-4 חבר'ה ששותים קאווה, משקה שורשים טבעי ומסורתי הנפוץ בפסיפיק (יצא לי לטעום קאווה בונואטו ב-2014 ובתערוכה בלונדון בסוף 2018), נמשך עם ערב מדהים שכלל כ-30 גברים ששרו, רקדו, דיברו, צחקו, התבדחו ובעיקר תקשרו אחד עם השני.
בלי טלפונים, בלי מחשבים.
רק תקשורת בין-אישית, ממש כמו פעם.

בטונגה הנשים לא משתתפות במסיבות הקאווה מטעמי מסורת, אך לא היה נראה שהגברים מתרגשים מזה יותר מדי.
מצד אחד, למתבונן מהצד זה נראה קצת ישן ופרימיטיבי, אבל בתור אחת המדינות השמחות בעולם, אולי הם יודעים משהו שאנחנו לא?

הספקתי לנהל מספר שיחות מעניינות עם אנשים מעניינים – על החיים, על זוגיות, על טונגה, על ישראל, על חברות ועל נושאים יומיומיים שלא מקדישים להם מספיק זמן.
שמחתי מאוד לראות שנשארו מקומות בעולם שחברות מבוססת על תקשורת כזאת ולא על אמצעים חומריים שאין להם משמעות אמיתית הקשורה לביסוס והגדרת חברות בין בני אדם.

בסביבות חצות התחתנו להתפזר, כאשר מרבית המשתתפים באו להיפרד, אמרו שלום, לחצו יד והבטיחו שבפעם הבאה שאגיע, הם ידאגו לי באי.

דווקא בלילה ישנתי טוב, זאת למרות שלא היה ברשותי שום תכשיר נגד יתושים, אבל הלינה עם בגדים חמים (בלילה מזג האוויר צונן יחסית) הרחיקה ממני את רוב המזיקים.
גם היתושים הבינו שהערב היה מוצלח וחבל להרוס אותו.

טיול בטונגה
ערב קאווה בבית מקומי. מהערבים המשמעותיים שהיו לי בטיול.

לטייל מסביב לאי בחצי יום

הבוקר הראשון החל עם גשמים – מסתבר שזה ככה כל יום, ורק צריך לקוות שזה יפסיק בשלב מסוים.
הוקפצתי אל העיר המרכזית והלכתי לאכול בקפה Friends, עליו קיבלתי המלצה לפני הגעתי.
המקום היה נחמד, האוכל היה בסדר גמור ואפילו האינטרנט עבד סבבה.

לאחר שעה קלה, תכננתי לצאת ולשכור רכב כדי לטייל באזור, לא לפני שהלכתי והזמנתי את הטיסה לאי הבא.
ברגע שהתכוונתי לצאת, פגשתי בחורה נורבגית חביבה שזרקה טיפים קטנים לגבי האי, אבל לא משהו שכבר לא ידעתי.
לפחות יצאה שיחה נחמדה והסתבר שאנחנו אפילו מכירים מישהו משותף.

חברת ההשכרה הייתה ראי לאיך דברים עובדים בטונגה – מצד אחד, נראה מאוד מסודר, עם טפסים והסברים, ומצד שני, קיבלתי רכב מתפרק שבקושי עובד, ואם לא הייתי לוחץ קצת, גם ביטוח לא היה לי.
בדיעבד הסתבר, שגם הביטוח הזה היה סוג של פיקציה ובמקרה הצורך, לא היה מסייע.
לפחות לתחושת הביטחון הוא סייע.
אבל החשיבה שלי, מערבית היא – בטח שלא רציתי לקחת סיכונים, וזה עוד לפני שידעתי מה תנאי הדרך בפועל.

התחלתי להתקדם עם כיוון השעון מסביב לאי.
זה מחזה מוזר לראות זר נוהג ורוב התיירים יעדיפו לקחת נהג גם אם יעלה להם כפול.
אצלי זה לא עניין של כסף בהכרח, אלא הרצון להיות עצמאי ולחוות דברים בזמן ובדרך שלי בלי מישהו שהשעון מתקתק אצלו.
עצרתי בכמה מקומות נחמדים – מערות נטיפים (Anahulu Cave), סלעים היסטוריים דוגמת סלע הצונאמי שנסחף לתוך פנים האי לאחר אחת הסופות (Tsunami Rock), נקודת ההגעה של קפטן ג'יימס קוק במהלך מסעותיו בפסיפיק וגייזרים טבעים שנוצרים כתוצאה מהגלים ונקבים בסלעים (Blowholes).

כל הסיבוב לקח מספר שעות, הודות לכבישים בעייתיים.
הגעתי למצב שאני נוסע בדרך ההיקפית של האי ומרגיש כאילו הולכים לחטוף אותי בכל רגע.
הנסיעה דרך המטעים הבלתי נגמרים, בדרך משובשת וריקה לחלוטין, החזירה אותי לכבישים בצפון קולומביה, שם הרגשתי שכל דקה היא הדקה האחרונה שאהיה אדם חופשי.

לבסוף הגעתי בחזרה אל המשפחה המארחת שלי אחרי חצי יום גדוש במקומות מעניינים.
גם הפעם אדון דייויד ניסה לשדל אותי לעשות איתו עסקים משותפים כדי ש"נרוויח ביחד כסף".
זה נגמר בניסיון נואש שלו למכור מזכרות לתיירים, שממש לא נראו נלהבים משיטת המכירה הלא מוצלחת שהוא נקט.

אחרי עוד ארוחת ערב חביבה (הם מכינים לחם מוזר אבל טעים), ישבתי עם הבנות של דייויד.
הצעירות פשוט התעניינו לגבי החיים בישראל ושאלו שאלות רבות.
הבוגרות יותר, בסביבות 16-17, היו בעיקר עסוקות בעבודות הגשה לתיכון.
גם כאן ככל הנראה חלחלה כבר ההבנה שהעולם מתפתח וצריך לעמוד בקצב.

הכביש ההיקפי של Tongatapu. נראה כאילו נלקח מסצנה של עסקת סמים בקולומביה.

גשם גשם מטפטף

הגשם באותו לילה היה נוראי, ואני לא זוכר אי פעם שיצא לי לחוות גשם כל כך חזק.
הוא הרטיב את מרבית החלק שבו ישנתי (לא כולל את המיטה שלי למזלי).
כך סיימנו את הלילה עם מספר כפול של אנשים בתוך החדר.

התכנון המקורי שלי היה לטייל בשני איים סמוכים.
האי המרכזי הוא אי סלעי, ולמעט החלק המערבי שלו, אין בו בכלל חופים.
כשאני שומע פסיפיק, אני מדמיין ישר חופים זהובים, עצי קוקוס ומים תכולים.
לצערי הרב, ב-Tongatapu ראיתי בעיקר אפור.

האיים Atata ו-Pangaimotu, עונים על ההגדרה של איים פסיפיים למהדרין, וממוקמים מרחק שיט קצר מהאי המרכזי.
הגשם שירד והעובדה שהגעתי בעונה הרטובה ואין מספיק תיירים כדי להוציא סירות בתדירות יומית, הביאו לכך שנאלצתי לוותר על ההגעה אליהם (פחות מזמין להגיע לאי בודד בסופה חזקה) ולחשב מסלול מחדש.

אני מודה, מהרגע הראשון לא כל כך הרגשתי בנוח אצל המשפחה המארחת.
בני המשפחה אמנם השתדלו מאוד ועשו מה שניתן כדי שארגיש בנוח, אבל זה היה בעיקר ה-vibe שהתקבל מדייויד והתחושה שרב הנסתר על הגלוי מבחינתו.

יום שישי הגיע, ומזג האוויר מיאן להשתנות – גשם ירד ללא הפסקה.
נכנסתי לדלפק של חברת התעופה של טונגה, Real Tonga, והחלטתי לשנות את כרטיס הטיסה לעוד 3 שעות במקום לטוס מחר בטיסה לא ישירה.
לקח לי זמן להחליט, כי היה בי זיק של תקווה שמזג האוויר ישתנה ובכל זאת אוציא לפועל תכניות, אבל המציאות הייתה אחרת לחלוטין.

זה השאיר לי זמן לחזור לכפר, לקחת את הדברים, לחזור לעיר, להחזיר את הרכב, לאכול משהו קטן ולעוף לשדה.

לאחר פרידה קצרה ויבשה, שכללה השכמה צבאית לדייויד שפשוט סירב להתעורר (היה גמור מליל הקאווה ה"סוער") ופיזור מזכרות קטנות לילדים ולבני הבית, חזרתי לעיר והמשכתי לשדה התעופה בדרך ליעד הבא, האי Ha'apai.

הטיול בטונגה ממשיך.
המשך יבוא!

טיול בטונגה
שדה התעופה הבינלאומי של טונגה. נראה כמו מחסן של סופרמרקט, אבל עושה את העבודה.

לראש העמוד