הבלוג שלנו

החיים בלי חיבור לחשמל

הטיול הנוכחי מצריך ממני חיבור קבוע לחשמל.
אני מטייל עם טלפון, מצלמה, גו פרו ורחפן וכולם צריכים הטענה בשלב כזה או אחר.
נוסיף להם גם מברשת שיניים חשמלית ומכונת גילוח, והגענו ל-6 מוצרי חשמל שונים.
לחשוב שב-2014 טיילתי עם שניים בלבד, אבל זה הכרחי עבורי ולמה שאני עושה.

הנסיעה מאולורו לפארק הלאומי קינגס קניון (Kings Canyon) עברה בנעימים בסך הכל.
מדובר בדרך סלולה לחלוטין, ולא מעט רכבים עושים אותה בכל יום.
הקונספט בפארק עובד בצורה די זהה לאולורו.
זה אמנם לא מלכודת תיירים פר אקסלנס, אבל הריחוק והפופולריות עושים את שלהם.

יש בפארק הלאומי שתי אפשרויות לינה בסה"כ, ואנחנו החלטנו ללון ב-Kings Canyon Resort, הקרוב יותר לכניסה למסלולי ההליכה.
40 דולר גבו מאיתנו על לינה באתר קמפינג ללא חשמל.
הפער בין חשמל ללא חשמל עמד על 10 דולר, אבל אירועי הקרוואן פארק באולורו השאירו אותנו עם כבל חרוך שלא ניתן להשתמש בו יותר.

הגענו יחסית מוקדם והתבשלנו בתוך האוטו ומחוצה לו.
בדיעבד, זה לא הזיק לנוח קצת ולא לרוץ.
רעות נרדמה באוטו ואני מצאתי זמן לשבת עם המחשב ולשתות בירה. לא רע.
את השקיעה העברנו עם זוג אוסטרלי שפגשנו באולורו בלילה לפני וחתכנו מוקדם כדי להתחיל את היום ברגוע.

הטיול לאוסטרליה
עץ הגופיות באמצע המדבר.
הפארקים הלאומיים של דרום הטריטוריה הצפונית

המסלול שבחרנו ביום למחרת נקרא The Rim Walk.
מדובר במסלול פופולרי שאורך כ-4 שעות בהליכה רגועה.
עלייה די רצינית בהתחלה (לא משהו שלא עשיתי בניו זילנד) ואז נוף יפהפה ופנורמי במיוחד ברוב המסלול.

במהלך המסלול אפשר להגיע ממש לקצה המצוק. חוויה מעולה פשוט!
עברנו בעוד מקום נחמד בשם התנ"כי Garden of Eden וסיימנו את המסלול בשעה סבירה.
בתכנון היה לעשות את Kings Creek, מסלול קליל שאורך כחצי שעה.
תכניות לחוד ומציאות לחוד.
רעות התחילה לדמם מהאף, שכחה את הטלפון בשירותים, ועם החום ששרר בחוץ, העדפנו להמשיך הלאה.

הדרך מ-Kings Canyon לפארק הלאומי West MacDonnell, הנקודה הבאה שלנו, ארכה כ-4 שעות.
הפארק ממוקם כשעתיים נסיעה מאליס ספרינגס (Alice Springs), העיר הגדולה ביותר במדבר האדום.
הדרך מתחלקת לשני חלקים:
הראשון, Mereenie Loop, היא דרך שמתחילה ממש אחרי הפארק הלאומי ונגמרת לאחר כ-150 ק"מ.
זוהי דרך עפר משובשת שמתאימה לרכבי שטח בלבד.
השני, כביש סלול שמחבר בסופו של דבר את אליס ספרינגס ואת הפארק הלאומי מערב מקדונל.

על הדרך עוד ביצענו מסלול קצר.
הלכנו בסה"כ חצי שעה לכיוון, אבל הזבובים היו בלתי נסבלים.
הגענו בסופו של דבר למעיין יפהפה (Gorge בעגה המקומית), ושם התברר לי הנורא מכל: המים בנחלי הטריטוריה הצפונית קפואים!
בניגוד לטיול בצפון-מערב אוסטרליה, שבחוץ 35 מעלות ובפנים קריר ונעים, כאן זה קר עד כאב.
ניסיתי לטבול חלק-חלק, אבל הגעתי עד לקו בגד הים ונכנעתי. קר מדי.

את הלילה העברנו ב-Glen Helen, אתר קרוואנים חביב למדי.
באתר הזה השאלנו כבל חשמל וניצלנו את האינטרנט במקום (כי לא הייתה קליטה בכללי) כדי להעביר את הזמן בפאב/מסעדה שבמקום.
לפעמים מגיעים לאתר קמפינג ופשוט לא מוצאים את האנשים הנכונים לקשקש איתם במהלך הערב.
למזלנו, תמיד אפשר להתכרבל עם Netflix ולשתות יין.

בבוקר למחרת, ריטואל די דומה.
הפעם הקפדתי לנתק את החשמל, והתחלנו את דרכנו לכיוון אליס ספרינגס.
אחרי למעלה משבוע עם מחירים מטורפים, קניות מצומצמות ונסיעות ארוכות, הגיע הזמן לעצור קצת.

עברנו בעוד כמה נחלים ותצפיות, אבל הרעיון היה להגיע לאליס בשעה סבירה ולהתארגן על עצמנו.
בשעת צהריים חמימה הגענו סוף סוף לאליס ספרינגס.
אליס ספרינגס היא העיר הגדולה ביותר במדבר האוסטרלי. היא מונה 25,000 תושבים.
כן, זה המקום הגדול ביותר ברדיוס של 1500 ק"מ לכל כיוון.
מדהים כמה קוטבית אוסטרליה וכמה מעט אנשים חיים באזור כל כך גדול.

הטיול לאוסטרליה
משקיף אל הנופים הבלתי נגמרים של Kings Canyon
אליס ספרינגס – זמן למנוחה

התכניות שלנו לאליס לא היו גדולות.
בכל זאת, אחרי שבועיים וחצי קשוחים שכללו מזג אוויר בינוני והרבה נסיעות, זה היה מקום למלא כוחות מחדש.
התארחנו אצל פיטר, מארח מארגון HIT, שחי לבדו בפאתי העיר.
הדבר שרעות ואני הכי אהבנו זה הספייס שהוא נתן, דבר לא מובן מאליו כשמתארחים אצל מקומיים.
יש להם נטייה לדבר המון, ולמרות שבשבילי זה תמיד מעניין ונחמד, גם הצד השני של המטבע הוא אחלה לגמרי.

בפעם הראשונה בטיול הלכנו לראות סרט בקולנוע המקומי.
סרט בקולנוע מקומי זה תחביב ידוע עבורי, ובכל טיול אני מנסה ללכת לפחות פעם אחת לסרט.
אני קורא לזה "יציאה מהשגרה של הטיול".
הפופקורן שלהם ממש לא להיט והשתייה הקלה מתוקה להחריד, אבל אלו בתי הקולנוע של פעם ולא המפלצות של יס פלאנט או סינמה סיטי.
בעיניי, עדיף כמו באוסטרליה.

בבוקר למחרת טיילנו ב-Desert Park, מרכז המציג את החיים במדבר על כל הרבדים השונים.
בעלי חיים, הישרדות, מים, צמחייה – מי שמחפש את המעבר ולא רק לסמן וי על מקומות יכול להעביר שם בכיף 3-4 שעות.
המשכנו למוזאון של הרופאים המעופפים, Royal Flying Doctors Service.
זהו ארגון ללא מטרות רווח המספק שירותי רפואה באזורים הנידחים באוסטרליה.
הסיור מעניין מאוד ונותן סקירה מפורטת של התגלגלות הארגון מאז הקמתו.

עוד לפני יציאתנו, ביקרנו שוב בסניף חברת ההשכרה, כדי לתקן דברים אחרונים ולוודא שהימים האחרונים עם הקמפר-ואן עוברים בכיף.
מיד אחרי שהתחלנו לנסוע, חשבתי לעצמי איזה מדהים היה יכול להיות אם היינו עולים על הבעיות מיד בהתחלה ונמנעים מהעצבים שלחצו לנו את הטיול וקיצרו את הימים.

התחנה הבאה שלנו הייתה קובר פדי (Coober Pedy).
קובר פדי היא עיירת כורים מפורסמת הנמצאת כ-700 ק"מ דרומית לאליס ספרינגס, במדינת דרום אוסטרליה.
עבורי, דרום אוסטרליה היא המדינה היחידה שלא ביקרתי בה באוסטרליה.

הטיול
שלט הכניסה המפורסם של אליס ספרינגס.
קובר פדי - לחיות מתחת לאדמה

הגענו לקובר פדי, עיירת הכורים התת-קרקעית.
העיירה התפרסמה בתחילת המאה ה-20 עקב מרבצי האופל שהתגלו בה.
מאז ועד היום, עובדים במכרות השונים וכורים אופל שנמכר במחירים של 5 דולר ועד עשרות אלפי דולרים לחתיכה.
קובר פדי היא עיירה שיש בה משטר מים.
האזור נחשב לצחיח מאוד ולכן מים עולים כסף.
כנראה שבגלגול הקודם הייתי משיח, אחרת אי אפשר להסביר למה דווקא ביומיים שהיינו בקובר פדי, ירד גשם ויחסית קר.
מדובר על מקום שהטמפרטורה הממוצעת בו בקיץ היא 40 מעלות, כולל ימים של 48-50 מעלות.

ביקרנו בבית תת-קרקעי, שם לא צריך להזמין שיפוצניק, אלא פשוט חופרים עוד קצת באדמה ובונים עוד חלק בבית.
המשכנו למכרה תת-קרקעי, בו למדנו על היסטוריית המכרות המקומית ועל הסיבות שהביאו כל כך הרבה סקרנים לנסוע לאזור הצחיח והעזוב ביותר באוסטרליה.
היום כבר אין מכרות בקובר פדי, אבל התעשייה ממשיכה לשגשג.
אפילו כנסייה תת-קרקעית יש בקובר פדי.

אחד המקומות האהובים עלינו היה בית יתומים לקנגורו.
מדובר בחבורת מתנדבים שאוספים קנגורו פצועים ומטפלים בהם עד שיוכלו לשוב לטבע.
לפעמים הם לא מסוגלים ואז הם נשארים.
המדריכה המקומית הסבירה מעט על הקנגורו (כולל כמה עובדות מעניינות) והאכילה ג'ואי (גור קנגורו) שאמו נהרגה כתוצאה מפגיעת מכונית.

סיימנו את הביקור בסרט הזוי לחלוטין של טרנטינו בדרייב-אין המקומי, כולל פופקורן שלא צלח וכמעט שרף את הסיר לגמרי.

קנגורו
ג'ואי קטן וחמוד בקובר פדי. המתנדבים עושים עבודת קודש.
אל ים המלח האוסטרלי והפארקים הלאומיים של דרום אוסטרליה

לרשותנו עמדו שתי אופציות.
הראשונה, להמשיך לנסוע על הכביש המונוטוני והמעייף לכיוון דרום.
השנייה, לנסוע דרך השטח לכיוון Lake Eyre, הנקודה הנמוכה ביותר באוסטרליה.
נסיעה כזאת היא כמובן לרכבי שטח בלבד, אך מקצרת משמעותית את המרחקים.
כמה מפתיע, בחרנו באופציה השנייה, ועזבנו את קובר פדי בשעת בוקר.
רעות הייתה עצובה כי היא קיוותה למצוא לבסוף את האופל המיוחל שיממן לנו עוד 10 שנים של טיול.
אולי בפעם אחרת.

הנסיעה עברה חלק ומצאנו את עצמנו בעיירת שומקום בשם William Creek, שעל שמה נקראת הדרך.
ביצענו עיקוף ונסענו אל האגם, במה שאמור להיות נקודת תצפית.
זו הייתה דרך של 60 ק"מ לכל כיוון, וללא ספק אחת הדרכים הגרועות שאי פעם נסעתי בהן.

הגענו לנקודת התצפית so called, אבל מים לא יכולנו לראות.
האגם צבר מספיק מים לראשונה מזה הרבה שנים, אבל לא מספיק כדי שיהיה ניתן לראות אותם שלא בטיסה.
במקום זה, קיבלנו זבובים בכל מקום, חום אימים, אבל שקט מופתי ששמור רק למקומות הנידחים באמת.

את היום סיימנו בעוד חור בשם מארי (Marree), מקום שכולם סוגרים את הבסטה בשעה 18:00 והולכים לישון, ללא יוצא מן הכלל.

הנוף התחיל להשתנות, והחום התחלף בירוק.
היעד הבא, הפארק הלאומי פלינדרס (Flinders Ranges National Park), ככל הנראה הפארק הלאומי המפורסם ביותר בדרום אוסטרליה.
היום, בדיעבד, ברור לי למה.

הנופים בפארק הזה פשוט משגעים!
הפארק נמצא כ-6 שעות נסיעה מאדלייד ומשלב בין האופי המדברי לבין יערות ירוקים.
הפארק נגיש לכל כלי הרכב וסלול כולו, למעט הכניסה הצפונית שהדרך אליה מעט משובשת.

עם הגעתנו לאתר הקמפינג Wilpena Pound, הקרוי על שם הסוג-של מכתש מרהיב שנמצא בפארק, המדריך המקומי הציע לנו להצטרף אליו לסיור שקיעה בחצי מחיר.
לא היה זול ככה או ככה, אבל הסכמנו, חצי בנימוס וחצי כי זאת בכל זאת הזדמנות למשהו מעניין.

הסיור היה מעולה.
המדריך נדלק עלינו, דאג לכל מה שצריך, ואנחנו נהנינו מגבינות, בירות ויין ללא הגבלה.
חשוב לציין שכדאי תמיד להגיע עם ביגוד חם כשמדובר בסיורי שקיעה, ולא להסתפק רק בז'קט אלא להיערך גם לרוחות.

בבוקר עלינו לתצפית בהר שנקרא Ohlssen-Bagge.
3.5 שעות הלוך-חזור לתצפית מדהימה על Wilpena Pound.
בגדול, מדובר בהרים שבאמצע יש מישור, למעט חלק אחד פתוח.
זה יוצר אגן ניקוז ייחודי ומאפשר התפתחות של צמחייה ובעלי חיים ייחודיים.
בפארק עצמו יש עוד המון מסלולים, אבל בשלב מסוים בטיול מתחילים למצות את הסיפור, ולכן המשכנו דרומה, לא לפני שעצרנו בעוד תצפית פנורמית ותלולה להחריד.

היום עוד לא נגמר, והגענו לעיירה בשם קוורן (Quorn).
בעבר זו הייתה צומת דרכים לרכבות שעשו את דרכן ברחבי אוסטרליה, ושער כניסה למדבר.
נכנסנו לבית קפה מגניב ממש בשם Emily’s Bistro, שם שוב התוודענו לתודעת השירות האדירה של המקומיים.
המוכרת במקום, שאחותה היא למעשה אמילי, שוחחה איתנו והמליצה לנו על תצפית בשם Devil’s Peak, לא רחוק מהעיירה.
מכיוון שהשמש עמדה לשקוע, מיהרנו בדרכנו לפסגה.
התוואי התלול לא הפריע לנו להגיע למעלה תוך חצי שעה, אבל הסתבר שאין באמת פסגה אלא סוג של מדרון שממנו אפשר לתצפת.
כמעט איבדתי את הרחפן כשלא מצאתי לו מקום סביר לנחות, אבל גם זה הסתדר.

בדרך לאתר הקמפינג, בעיירה בשם Wilmington, כמעט דרסנו 3 קנגורו.
שוב למדנו בדרך הקשה שנהיגה בלילה יכולה להיות מסוכנת מאוד.

עם הגעתנו לאתר הקמפינג החשוך למדי, חיכתה לנו הפיצה שהזמנו.
זו הייתה אחת הפיצות הטעימות שיצא לי לאכול, וחסך לנו לעמוד ולבשל.
היום הסתיים בשיחת נפש עם בעלי המקום, כרגיל יש לומר.

נשאר לנו פארק אחרון, Mount Remarkable.
הוא ממוקם ממש ליד ווילמינגטון ותכננו לעשות אותו על הבוקר.
ההגעה לפארק טיפה התעכבה אחרי שנכנסנו למוזאון בובות יפהפה, אותו מנהלים זוג חביב שטס בכל העולם ומביא בובות מיוחדות וייחודיות.

הפארק, כמו שאר הפארקים בדרום אוסטרליה, עולה 11$ לכניסה יומית.
זה משהו שצריך לסגור מראש, אחרת מקבלים קנס.

ביצענו מסלול בשם Aligator Creek ועוד שתי תצפיות קצרות שיוצאות ממגרש החנייה המרכזי.
הפארק מתאים לטיול חצי יומי וממש לא צריך מעבר.

הטיול
שקיעה בפארק הלאומי פלינדרס. השמיים נצבעים במיליון צבעים שונים!
יין יין בששון

המעבר הושלם בהצלחה.
החום התחלף באופן סופי ומוחלט בירוק, והשדות והחוות תפסו את מקומם של השיחים והשממה.
התחלנו לראות יותר מכוניות בכבישים, וגם העיירות היו צבעוניות ומטופחות בהשוואה לעיירות הרפאים של המדבר.

לפני העצירה באדלייד, שכוללת את החזרת הקמפר-ואן ושכירת רכב פרטי, רצינו להגיע לשני עמקי יין, ברוסה (Barossa) וקלייר (Clare).

קלייר, הצפוני יותר, ממוקם כשעתיים נסיעה מאדלייד.
בכל עמק, וגם בקלייר, ניתן למצוא יקבים המטפחים זנים שונים, וכמובן בגדלים שונים.
אנחנו העדפנו להגיע ליקבים הביתיים יותר, גם בשל היחס האישי (ששוב לא אכזב) וגם בשל מיעוט המבקרים היחסי.
ההחלטה שיחקה לנו.
בכל יקב שהגענו, קיבלנו שירות מצוין וטעמנו יינות מעולים ללא צורך להמתין או לחלוק את תשומת הלב.
בעבודה מסוג זה, היחס וההסברים המפורטים הם כלים מעולים להגדלת מכירה, ולא היה קשה לשכנע אותנו לקנות.

ברוסה, הקרוב יותר לאדלייד והמפורסם ביותר מבין עמקי היין בדרום אוסטרליה, חיכה לנו ביום השני.
גם כאן, היקבים היו מעולים, אבל התחושה הייתה מסחרית יותר.
ביקב הגדול היחיד שנכנסנו, הרגשנו את ההבדל שצוין בפסקה הקודמת – יחס צונן, יינות בינוניים והמתנה מייגעת.

שניה לפני אדלייד, הקדשנו חצי יום גם לגבעות אדלייד (Adelaide Hills).
לא מדובר בחלק מאדלייד, אלא אזור שמכיל בתוכו עיירות וכפרים ציוריים.
העיירה הידועה ביותר היא הנדורף (Hahndorf), עיירה שהוקמה ע"י טמפלרים גרמניים שהתיישבו במקום לפני כ-150 שנה.
בהנדורף יש הכל מהכל, אם זה יקבים, מבשלות, גבינות ומסעדות מפונפנות.
מרגישים את התיירות בעיירה, בעיקר דרך הכיס.
בסופו של דבר, מדובר ברחוב אחד ראשי ועוד כמה סמטאות, ולכן זה טיול חצי יומי מצוין מאדלייד או על הדרך.
התצפית מ-Mount Lofty על אדלייד הייתה די מאכזבת, אבל תמיד אפשר להאשים את הראות.

טיול לאוסטרליה
הנוף החום התחלף לירוק. מבט אווירי על עמקי היין והחוות
בחזרה לציוויליזציה

אדלייד היא העיר הגדולה בדרום אוסטרליה.
לא להאמין ש-3 ימים לפני זה, טיילנו במקומות שכוחי אל, ועכשיו אנחנו כבר בעיר של 2 מיליון תושבים.

למעשה, מהיום שעזבנו את פרת', לא הגענו למקום שחיים בו יותר מ-50 אלף תושבים.
אני לא חובב ערים, בטח אם הן משעממות, ואדלייד היא כזאת.
את רוב הזמן בה העברנו בנסיעות כדי להחזיר את הקמפר-ואן ולקחת את הרכב במקומו.
פקקים, רמזורים, מלא מכוניות – כל מה שאני לא אוהב.

בשעת ערב החנינו את הרכב בסמוך לביתם של כריסי וניל, המארחים שלנו.
דאגנו לבקבוק מיין מאחד היקבים, והם דאגו שנאכל כמו חזירים.
השיחה קלחה, על אף שאני מאבד לפעמים את הסבלנות כשדוחפים את הדת לכל דבר בחיים ומשתמשים בה כדי להסביר או לתרץ דברים שקורים.
זה אולי הדבר היחיד שאפשר לראות בו כחיסרון כשמתארחים אצל מקומיים, אבל זה לא משהו שהוא דיל-ברייקר מבחינתי.
הפלוסים גוברים חד משמעית על המינוסים, ותמיד אפשר לנתב את השיחה למקומות אחרים.

בבוקר ירדנו לחוף לטיול קצר של יום שבת.
אצל האוסטרלים סופ"ש זה ברזל.
אני לא מדבר על אלו שעובדים בתחנות דלק או במסעדות, אלא על אלו שכבר עבדו יום או יומיים בחייהם, ומבחינתם הסופ"ש קדוש.
המוני אנשים בטיילת, מספר דומה על החוף, ובכללי תחושה של חופש.

נפרדנו מכריסי וניל, בדרכנו אל האי השלישי בגודלו באוסטרליה, קנגורו איילנד (Kangaroo Island).
על החוויות באי ובהמשך הדרך שלנו עם הרכב הפרטי השכור לכיוון מלבורן, בחלק הבא.

 

לקריאת החלקים הקודמים:

חלק 4
חלק 3
חלק 2
חלק 1

אדלייד
כריסי וניל, המארחים שלנו באדלייד

לראש העמוד