הבלוג שלנו

הבעיות לא נגמרות וזה לא יפריע לנו לטייל

קמנו לבוקר בסמוך לאלבני, אחרי לילה קפוא בפארק הקראוונים.
לפנינו הייתה נסיעה של כשעה ובסיומה נאלצנו לשים את האוטו פעם נוספת במוסך.
לאחר כמה דקות, חזר אליי המוסכניק ואמר לי שהכל בסדר.
גם רעות וגם אני חשבנו שמשהו חשוד, אבל הוא טען שאם יש בעיה היא לא בגלגלים ולכן לא תהיה לו אופציה לתקן.
המשכנו בנסיעה לכיוון העיירה אספרנס (Esperance), הידועה בשל חופיה המדהימים.
הדרך ארוכה מאוד, מעל 500 ק"מ, ולכן החלטנו לחלק את הנסיעה ליומיים.
האוטו כמובן המשיך לעשות את הבעיות הרגילות – בנסיעה של מעל 80 קמ"ש הוא רעד בצורה מלחיצה וההגה נטה שמאלה.
העדפתי לנהוג בעצמי ולא לתת לרעות להתעסק עם רכב מפלצתי ועוד לנהוג בצד ההפוך.

החלטנו שלא ניתן לבעיות המכניות להפריע לנו.
בסה"כ, באנו ליהנות ומי יודע מתי נחזור לאזור.
הגענו למפרץ מדהים הנקרא Two Peoples Bay.
כבר בפארק הקראוונים הומלץ לנו להגיע לשם, וזה גם ככה היה על הדרך.
הגענו לחוף מדהים ביופיו, מהסוג שרואים בשומרי המסך של ווינדוס.
זו גם הייתה הפעם הראשונה שהפעלתי את הרחפן שקניתי בסינגפור, Mavic 2 Pro.
זה בכלל סיפור בפני עצמו, אבל בשורה אחת – לא היה רחפן זמין בישראל במשך חודש, אז קניתי בסינגפור ב-2000 ₪ פחות.
מי שמחפש רחפן וצריך המלצה על חנות, הנה לכם – חנות הרחפנים בסינגפור.

על הדרך גיליתי כמה נוח וקל להפעיל את הרחפן, אבל מה שבתכלס היה חשוב זה ליהנות מהנופים המדהימים ומהעובדה שהיינו שם לגמרי לבדנו.
מסתבר שיש גם יתרונות לטיול שלא בעונה, גם אם זה אומר שיש ימים גשומים וקרים.

את הלילה העברנו באתר קמפינג חינמי ליד העיירה רייבנסת'ורפ (Ravensthorpe).
החלומות על ישיבה מתחת לכוכבים שוב נגוזה, שכן במדד הקור של רעות הטמפרטורה הייתה "אין סיכוי שאני יושבת בחוץ".
בתור אחד שלא סובל מקור, באמת היה קר בצורה בלתי רגילה.

הבוקר למחרת דווקא היה לטובתנו.
יצאנו לטיול בפארק הלאומי Fitzgerald River, שהכניסה אליו הייתה חופשית לאור העובדה שרכשנו פס של 5 ימים (25$).
הפס אפשר לנו לטייל בכל הפארקים הלאומיים בדרום-מערב אוסטרליה.

חשוב לומר שצריך לוודא מראש היכן בדיוק הפס תקף, כדי שלא יהיה מצב שמקבלים קנס.
גם אם לא יודעים, זאת לא עילה לוויתור אצל האוסטרלים (ברוב המקרים לפחות).

החלטנו לטפס לכיוון East Barren Summit, פסגה המשקיפה על הפארק.
בתור חובב פסגות, זה היה מתבקש, אבל הרוחות החזקות די דיכאו אותנו והחלטנו לעצור באוכף הראשון.
הנוף היה מספק בעיניי, לרעות פחות היה אכפת אם נמשיך עוד חצי שעה או לא, ואחרי כמעט תאונה עם הרחפן, החלטנו לרדת למטה ולהתקדם לכיוון אספרנס.

הטיול לאוסטרליה
הפארק הלאומי Fitzgerald River מ-East Barren Summit
אספרנס – תודה שאת קיימת!

זה היה למעשה היום הראשון שידענו שנגיע ליעד הסופי שלנו לפני שמחשיך!
נרגשים מהידיעה, המשכנו בנסיעה מערבה לכיוון חופי אספרנס.
החופים לא אכזבו.
מדובר בחופים שלא מביישים שום רצועת חוף שראיתי בימיי.
הנסיעה, הגשמים, הרעידות ברכב – הכל מתגמד כשצופים בחופים האלו כמעט לבד.

הגענו ל-Twilight Beach ול-West Beach, שני חופים שמרכיבים רצועת חוף ארוכה ומרשימה.
התמונות מדברות בעד עצמן, אבל את התחושה קשה להסביר במילים.
אני תמיד אומר שרק מי שמגיע לאוסטרליה מבין את הייחודיות שלה, ויש דברים שפשוט אי אפשר לפשט.

הרחפן עשה את שלו וצילמתי כמה תמונות לפנתיאון.
מפה לשם, בחור מקומי חביב פנה אליי ושאל כמה שאלות על הרחפן.
השיחה התפתחה, וכשהוא הבין שאנחנו מישראל, נפל הפור.
"אנחנו אוהבי ישראל, ביקרנו בישראל כבר פעמיים, איזה כיף לראות פה ישראלים".

הייתה לי הרגשה שאנחנו בידיים טובות.
הזוג הנחמד, קרייג וקת'רין, הזמינו אותנו להתארח אצלם.
בבית הנחמד שלהם, בסמוך לעיירה, חיכו לנו שני פודלים חמודים ברמה מוגזמת.
התחברנו לחשמל, קטפנו ירקות מהגינה האורגנית ושיתפנו סיפורים על ההיסטוריה של ישראל ואוסטרליה.
התגלה לנו זוג מעניין בנוסף לרמת הנחמדות הלא-אמיתית-בקטע-טוב, והשיחה התארכה רבות מעבר לארוחת הערב.

קרייג הוא אמן בלתי רגיל.
הוא בנה את כל הריהוט בבית בעצמו, מערכת ההשקייה הייחודית היא תוצר עבודתו והוא העניק לרעות ולי עטים עם ציפוי עץ שהוא שייף והרכיב בעצמו.

את הערב סיימנו בצפצופים מחרישי אוזניים.
גוף החימום שקיבלנו מקרייג העלה ריח של עשן, הגלאים החלו לעבוד, ונאלצנו לעבור עוד לילה מקפיא.

טיול לאוסטרליה
החופים המדהימים של Esperance
זמן לפארקים לאומיים ביבשה, במים ובאוויר

התעוררנו באספרנס אחרי לילה מעולה עם מקלחת טובה וארוחות דשנות, בדרך לפארק הלאומי קייפ לה גרנד (Cape Le Grand).
האזור כולו הוא פיסת היסטוריה וקרוי על שמם של צרפתים שהגיעו לאזור במאה ה-19 בחיפוש אחרי משאבים ואוצרות טבע.
פירוש המילה Le Grand בצרפתית הוא "הגדול", ואכן, מדובר במפרץ גדול כפי שראו אותו אותם צרפתים.

התחלנו את הטיול בפארק בטיפוס לפסגה הנקראת Frenchmans Peak.
כן, פסגת הצרפתים, לשם הגיע אחד מהם כשהלך לאיבוד ורצה לאותת לחבריו על הספינה היכן הוא.
טיפוס תלול אך קצר יחסית (45 דקות) הוביל אותנו אל ראש סלע המשקיף על כל הפארק.

את מה שראינו למעלה, רצינו לראות גם מלמטה.
החוף הראשון שהגענו אליו היה Hellfire Bay.
בעיניי, הוא גם המפרץ היפה ביותר בפארק הלאומי.
אמנם אסור לישון עליו, אבל הוא פיסת גן עדן בימים שמשיים כמו שהיה לנו.
למים לא נכנסנו (קר ויש שמועות על כרישים כל הזמן), אבל מספיק היה להסתכל ולהשתאות כדי להבין כמה אנחנו ברי מזל להיות במקום כזה.

המשכנו למקום הלינה שלנו, מפרץ יפה לא פחות, Lucky Bay.
כשהגיעו הצרפתים, הייתה סערה שהקשתה עליהם לעגון בבטחה.
הם הצליחו לבסוף לעגון במפרץ הזה ולכן קראו לו "מפרץ המזל".

בסמוך למפרץ יש אתר קמפינג בסיסי, ולנו זה הספיק.
גם הפעם הגענו בשעה סבירה וניצלנו את הזמן להתארגנויות ומנוחה.
יצאתי לסשן הטסה נוסף והתמונות לגבי מדברות בעד עצמן.
מדובר בחוף הלבן ביותר באוסטרליה, והפופולריות שלו הושגה בצדק ובזכות.

בבוקר יצאנו להליכה על החוף, ולעינינו נגלו מספר קנגורו שהגיעו לאכול את ארוחת הבוקר שלהם.
עלים וענפים שנסחפו לחוף הם המנה המועדפת עליהם, והעובדה שהם נחשפים לבני אדם גרמה לכך שהם לא נרתעים ולא בורחים.
ללטף כמובן אסור, אבל ניתן לצלם אותם מטווח אפס, ולעיתים הם אף משתפים פעולה.

החלטנו לסיים את הביקור בפארק הלאומי והמשכנו מערבה לכיוון Wharton Beach, הנמצא בין הפארק הלאומי Cape Le Grand לבין הפארק הלאומי Cape Arid.

חייב להגיד לכם, זה לא נמאס אף פעם.
החופים הלבנים, תחושת הניתוק ו"הבורג הקטן בעולם כזה גדול ויפה" – הכל ממכר כל כך.
לקחנו את הג'יפ לנסיעת מבחן בחוף ומצאנו מקום מצוין על החול לארוחת צהריים חביבה.
גם לחוף הקטן, Little Wharton Beach, מצאנו זמן, וקינחנו במפרץ האחרון לאותו יום – Duke of Orleans Bay, שבסמוך אליו יש אי קטן בשם Table Island.
בשעות השפל, ניתן ללכת אל האי, אך הגענו בזמן לא מתאים ולכן חתכנו בחזרה לכיוון אספרנס.

רעות ממש רצתה להכין ארוחת ערב למארחים הנפלאים שלנו.
מפה לשם, ייבשנו אותם כמעט שעתיים עד שהמאסטר-שפית סיימה להכין את ארוחת 10 המנות שלה.
לגבי הטעם, אין מה להתווכח – הלוואי על כולנו כזו ארוחה מצוינת!

אוסטרליה למטייל
קנגורו בחוף המדהים של Lucky Bay, החוף הלבן ביותר באוסטרליה
טיסת הנוף היפה בעולם

התעוררנו אחרי לילה נעים לשם שינוי, ולאחר ארוחת בוקר קצרה ופרידה מהמארחים האדיבים שלנו, מיהרנו אל שדה התעופה באספרנס.
לא מדובר בטרמינל 3 וגם לא בטרמינל 1 הישן, אבל המקום קומפקטי ופרקטי.
לידע כללי, מאספרנס יוצאות מספר טיסות בשבוע לפרת', וניתן להגיע אליה גם בלי לנסוע את כל הדרך (8-9 שעות מפרת').

אנחנו לא חזרנו לפרת'.
לפנינו הייתה טיסת נוף מעל הפארקים הלאומיים (לה גרנד ואריד) ומעל האגם הורוד המפורסם בעולם, Lake Hillier.
בסמוך לאספרנס קיים עוד אגם ורוד, Pink Lake, אבל הוא לא ורוד כבר למעלה מ-10 שנים.
עם זאת, נפוץ להתבלבל ביניהם ורבים בטוחים שהם מגיעים דווקא לאגם הורוד.

הטייסת החביבה חיכתה לנו בתוך המטוס הקל.
באתי לה בטוב כנראה, והיא הושיבה אותי במושב הקדמי לידה.
לא עזר לה שעשיתי סימולטור טיסה בסינגפור בדיוק שבועיים לפני, והונחיתי להתרחק מההגה או מהדוושות.
היה קשה אבל עמדתי בפיתוי.

לאחר עיכוב קל עקב עננות מוגברת, יצאנו לדרך.
זמן הטיסה תוכנן להיות כשעה ו-40 דקות.
הנופים מלמעלה היו הנופים שראינו מלמטה 24 שעות לפני, רק יפים יותר ובפנורמה מושלמת.
הפארקים הלאומיים נפרשו לפנינו, ובדרך זכינו לצפות בעוד מספר איים יפהפיים.

ההגעה לאגם הילייר הגיעה בתזמון מושלם.
מתחתינו שכן לו אגם בצבע מסטיק, מדהים בצורה שלא ניתן להעלות על הכתב.
מדובר ללא ספק באחד מהמקומות היפים שהייתי בחיי, ומי שמכיר אותי יודע שהייתי בכמה.
פעם היה ניתן להגיע אל האי (והאגם) בסירה וללכת בו, אך היום זוהי שמורת טבע מוגנת ולכן מותר רק להסתכל מלמעלה – לא נורא.

בדרך חזור התמזל מזלנו לצפות בלהקת לווייתנים שנעה בסמוך לחופי הפארקים הלאומיים.
הבחילה שלי לא איחרה לבוא ואת הדקות האחרונות העברתי בציפייה שיסתיים.
שום דבר לא הצליח לפגום לי בחוויה, גם לא הבחילה הקטנה, וירדתי מהמטוס בסיפוק מלא.

אוסטרליה
אגם Hillier, האגם הורוד המפורסם בעולם
עיירת הכורים והמוסכניק המלאך שלנו

רעות הייתה קצת עצובה.
הפעם הבאה שנראה חוף ים תוכננה להיות בעוד שבועיים מהיום שבו עזבנו את אספרנס.
הגיע הזמן לקצת חול, אבק ומדבר!
נסענו 400 ק"מ צפונה אל עיירת הכורים קלגורלי (Kalgoorlie).
למרות החור שבו היא נמצאת, קלגורלי היא למעשה אחת הערים הגדולות במערב אוסטרליה.
היא שוכנת כ-6-7 שעות נסיעה מפרת', בחלק המזרחי של מערב אוסטרליה.
תעשיית כריית הזהב התפתחה בה מאוד במאה ה-19 וה-20 ומתגוררים בה כ-30 אלף תושבים.

הגענו למשפחה מארחת נוספת, הפעם זו של פיטר וכריסי.
עם הגעתנו, קיבלו את פנינו ילדיהם של הזוג, ועד הערב כל המשפחה (6 בסה"כ) טפטפה לכיוון הבית.
לאחר כמה ימי הפוגה, נקבע לנו תור במוסך בעיר, בתקווה שהפעם הבעיות ייפתרו לתמיד.

את הבוקר התחלנו בציפייה לסיים עם ה*** הזה ולהתקדם לפרק הבא בטיול.
למוסכים באוסטרליה יש את הלו"ז שלהם.
בהתחלה נאמר לי שהאוטו יהיה מוכן בצהריים.
בצהריים נאמר לי שיהיה מוכן אחר הצהריים.
בינתיים כריסי הצילה לנו את היום ונתנה לנו את הרכב שלה כדי להסתובב מעט בעיר.

ביקרנו בנקודת תצפית על העיר וב-Super Pit, מכרה פתוח עצום בעומק של חצי קילומטר!
בעיירה שיש בה בעיקר הרבה אבק, ג'יפים וכורי זהב, מתברר שיש לא מעט לעשות – מוזאונים, גלריות, תצפיות – בהחלט אפשר להעביר בכיף יום שלם.
ה"אטרקציה" הכי טובה בעיר היא פח הזבל הגבוה בעולם.
זה לא באמת פח זבל ולא בטוח שהוא הכי גבוה בעולם, אבל ככה הם משווקים אותו, סוג של הומור עצמי ככל הנראה.

אספנו את הרכב בשעה מאוחרת מדי והחלטנו להישאר ללילה נוסף בקלגורלי.
הרכב קרטע והמוסך אמר שנוכל לחזור אם התקלה לא תוקנה.
למוסך שגורר אותי יום שלם ולא מוצא את התקלה אני בטח לא חוזר.
פיטר התנדב לסייע כדי למצוא את הבעיה, וכך יצא שנתקענו במוסך שלו עד שעות הערב.
פיטר ממש לא היה חייב לסייע לי, אבל טוב-הלב שלו והיסודיות שלו דחו בלית ברירה את ארוחת הערב.
חלק מהבעיה תוקנה ואת החלק השני סיכמנו שנתקן בבוקר.

ארוחת הערב הייתה מעולה ואלינו ואל פיטר וכריסי הצטרפה משפחה נוספת שגם היא ביקרה בישראל פעמים רבות.
מדהים עד כמה אנשים אוהבים את ישראל בעולם ומדהים עד כמה הכנסת האורחים פה היא מעבר לכל מה שיכולנו לצפות ולקוות.

הכנתי את רעות לכך שיוצאים סוף סוף למדבר, וכך היה.
פיטר עבד על סידור רוב הדברים בשעות הבוקר, ואמר שלדעתו הרכב יסחוב עד הסניף הבא של חברת ההשכרה.
נכון לכתיבת שורות אלו ובמרחק של כ-500 ק"מ מהסניף, הכל בסדר גמור.

יצאנו לדרך אחרי אלפי תודות לפיטר, כריסי והילדים, אל כיוון העיירה לאונורה (Leonora) ומשם פנימה אל הדרך שכל כך חיכיתי לה, Great Central Highway, המחברת את מערב אוסטרליה ואת מרכז אוסטרליה.

הטיול לאוסטרליה
עם פיטר וכריסי, המלאכים התורנים שלנו
קדימה למדבר!

סוף סוף התחלנו להרגיש את המדבר, והחום היה בהתאם.
הלילות נהיו חמים וזה כבר היה סימן חיובי אחד.
אמרתי לרעות שעכשיו הכיף האמיתי מתחיל.
בטיול הקודם שלי, החוויה החזקה ביותר הייתה לטייל באזורים הנידחים של אוסטרליה, איפה שנמצאים האוסטרלים "האמיתיים" ואיפה שזה באמת רחוק ומנותק.

עם הריחוק מגיעה גם העלייה במחירי הדלק, ולזה שמנו לב ברגע שהגענו לעיירה המערבית ביותר בדרך, לברטון (Laverton).
אם המחיר הממוצע לדלק עמד על כ-1.5 דולר לליטר דיזל, בלברטון המחיר קפץ ל-1.82, וזה עוד נחשב לזול.

מרכז המבקרים המקומי היה מסביר פנים, וקיבלנו את כל המידע הנחוץ לנו לטיול – מפות, אפליקציה (שלא היה בה שימוש לבסוף) ובעיקר הסבר על חלוקה נכונה של הזמנים ותנאי הדרך.

חשוב לומר שהאוסטרלים מאוד חרדים לבטיחות, ונוטים להגזים בתיאורים.
זו כמובן לא עילה לזלזל או להתעלם מהאזהרות שלהם, אבל חשוב לקרוא חוות דעת ולנסות לקבל מידע מהימן מכמה שיותר אנשים שונים ומרקעים שונים.

בחלק הבא אספר על ההכנה שלנו לטיול ב-Great Central Highway ועל המשך הטיול, כל הדרך אל הסלע האדום, אולורו.

 

לקריאה של חלק 1
לקריאה של חלק 2

הטיול לאוסטרליה
השמש יורדת על המדבר האוסטרלי

לראש העמוד