הבלוג שלנו

הקושי המנטלי בטיול ואיך מתגברים עליו?

הקושי המנטלי בטרקים הוא לא משהו שהרבה מטיילים אוהבים לדבר עליו.
למעשה, הם מדחיקים אותו כדי לא להיתפס כ"חלשים" או "לא מתאימים" ל-Vibe".

לא פשוט להתכונן לטרק ארוך או קשה פיזית, על אחת כמה וכמה כשמדובר בטרק בניו זילנד, בו סוחבים הכל על הגב, ומזג האוויר הוא תעלומה.

לפעמים יש הרגשה שטרק הוא כמו מסע בצבא, רק בלי המפקד שצועק לרוץ גם אם יש לך מאג בידיים.

הצעד הראשון הוא תמיד הכי קשה, כי ברגע שעוברים אותו.. זהו! התחיל הטרק, ומכאן כבר אין דרך חזרה, אלא רק בנקודת הסיום.

״האויב הכי גדול שלך הוא אתה״

מתחילים ללכת… לפעמים הנוף מונוטוני וכל דקה היא נצח, ולפעמים הוא נראה בלתי אפשרי מהרגע הראשון, עם עליות רצחניות שגומרות את הברכיים, את התאומים ואת הריאות.

התחושה המנצחת של סוף הטרק נראית כל כך רחוקה, והסבירות למשבר אמצע הדרך עולה כאשר יוצאים מהקומפורט-זון, בין אם חם/קר, רטוב או סתם בטן שהחליטה לקרקר דווקא באמצע העלייה.

אז איך מתמודדים עם הקושי המנטלי בטרקים ועם "השביזות" הזאת?

הפתרון הוא לא חד-משמעי, אלא דורש הכנה מנטלית והיכרות עצמית עם החולשות והחוזקות של כל אחד ואחת בנפרד.

לפעמים זה יעבוד ולפעמים זה לא יעבוד גם אם משתדלים.

מה אני עושה כשאני פחות במצב רוח ללכת, אבל הדרך היחידה היא קדימה?

הקושי המנטלי בטרקים
הקושי המנטלי בטרקים - אפשר להתאמן על זה! עמק Matukituki.
מזכיר לעצמי איפה אני

נכון שזה כמו להגיד למישהו עצבני להירגע, אבל כפי שציינתי, יש כאן תהליך מנטלי שלא קורה בבת-אחת.

ההשלמה עם העובדה שלטייל במקום לעבוד/ללמוד/לשרת בצבא/לשכב במיטה בלי מעש היא פריבילגיה שיש למעטים, מאפשרת לי לקחת הכל בכיף ובאיזי.

אני לא במצב רוח הכי טוב? לא קרה כלום, זה לא אומר שהטרק חייב להסתיים.

לוקח נשימה עמוקה, מסתכל מסביב (אפשר גם לעצור על איזה סלע חביב ולאכול משהו מתוק) ואחרי שהדופק יורד והמוח חוזר לחשוב בהיגיון, אני ממשיך ללכת אחרי שעשיתי עם עצמי "הסכם" שמעכשיו הכל פאן פאן פאן.

זה זמן טוב למחשבות טובות – מותר לחלום בהקיץ, מותר לדמיין ורצוי לחייך. רק התחלנו.

הקושי המנטלי בטרקים
תזכרו שאתם בטיול - אין דבר יותר טוב מזה! הפארק הלאומי Tongariro.
קובע נקודות ציון וביניים

הסעיף הזה בעיקר מתייחס לעליות קשות או לטרקים קשים באופן כללי.

בטרק Mt. Tuhua שנמצא בסמוך לעיירה הוקיטיקה (Hokitika) שבחוף המערבי באי הדרומי של ניו זילנד, העלייה הייתה פסיכית מהרגע הראשון.

הלכנו רוב הזמן בתוך הבוש והסבך ובשילוב עם טמפרטורה של כמעט 30 מעלות, הרגשנו (הבחור שטייל איתי ואני) כמו במכבש.

כל צעד נראה כמו 100 צעדים, וכל נשימה הושגה בעמל רב.

ברגעים כאלו הכל נראה אותו דבר, ולכן קבעתי לעצמי נקודות עצירה מוסכמות שביניהן אני לא עוצר ולא נאנח כאילו ירו בי לפני שניה.

בצורה הזו הצלחתי להתקדם יחסית מהר, בלי להתעכב ובלי לשבור את עצמי מנטלית.

כל פעם שהגעתי ל"נקודת ציון", קיבלתי מוטיבציה להמשיך עוד ועוד – הקושי המנטלי נעלם או לפחות מסורס כשמציבים מטרות קצרות-מועד.

אפשר לצ'פר את עצמכם גם בחתיכת שוקולד או ביס מחטיף אנרגיה.. אוכל תמיד מוסיף למוטיבציה!

טרקים בניו זילנד
תכוון לפסגה ומקסימום תגיע ל-Pass. טרק Ball Pass בפארק הלאומי Mt. Cook.
מנסה את מזלי כזמר

שר שירים – מה יותר מרגיע או מדליק ממוזיקה? כנראה אין.

מי מאיתנו לא אוהב לשים באוטו מוזיקה קצבית כשהוא במצב רוח טוב או מוזיקה שקטה כשהוא עצוב/עצבני/קם בבוקר ולא בא לו להתעורר?

אז אותו דבר בטרק, רק שהמוזיקה אמורה להסיח את דעתנו מהקושי בהליכה עצמה.

תבחרו שיר שעושה לכם טוב, כל שיר ללא קשר לז'אנר, ופשוט תזמזמו/תשירו/תצרחו אותו.

רצוי לבחור מחרוזת שירים (פעם בצופים הייתה לנו מחרוזת צביקה פיק בכל טיול, היום זאת עילה לכדור בראש) כדי שהשיר לא ייגמר תוך 4 דקות אלא יימשך לפחות 20.

בצורה הזאת, הזמן עובר מהר ובלי שמרגישים ומצב הרוח משתפר פלאים.

הקושי המנטלי בטרקים
לא חייבים להיות זמרים כדי לשיר, בטח כשאף אחד לא שומע. אגם Matheson.
מדמיין שמסתכלים עליי

שאלה לבנים ושהבנות יקבילו אליהן… מי מכם היה מתאמץ יותר בשיעורי ספורט או בכדורגל בהפסקה כשהבנות היו עוברות ליד המגרש? מי שלא, משקר.

כנ"ל כאן.. דמיינו שמישהי/ו מסתכל עליכם ואתם צריכים להיות במיטבכם או פשוט תנו לקול הפנימי שלכם לעודד אתכם.

מה, עכשיו תאכזבו אותו? מה פתאום!

הכניסו לכם בראש שאתם עכשיו בגמר ליגת האלופות/גמר האירוויזיון (כל אחד ומה שמתאים לו) וצריך לדפוק הופעה של פעם בחיים.

הרי בסוף הטרק נגמר, וגם אם קצת כואב ושורף ברגליים, אפשר לתת עוד מאמץ ולצלוח את המשוכה.

הקושי המנטלי בטרקים
כל מה שצריך זה לתת רק הופעה אחת של פעם בחיים. אגם Howden, טרק Routeburn.
מתחרה באחרים/בזמן

אם יש לפניי מישהו/י, אני מנסה לעקוף אותם.

לקחתי את זה ממרוצים ומאימוני/משחקי כדורסל שבהם השתתפתי במרבית שנותיי, וזה תמיד נותן מוטיבציה.

לא תמיד זה עובד כי לפעמים לגוף יש את המגבלות שלו, אבל זה ישמור אתכם בפוקוס על המסלול וגם יסיח את דעתכם משאר הדברים השליליים.

כשאני מטייל לבד, אני פשוט מנסה לשגע את המוח (שמבחינתו רוצה לתת כבר פקודה לרגליים לעצור לתמיד) ומנסה להתחרות בזמן – רואה איזו נקודה רחוקה ומנחש כמה זמן ייקח לי להגיע אליה, סופר צעדים ומנסה להגיע למספר שניחשתי וכך הלאה.

אם יש מישהו שנושף לך בעורף, כנראה שיש לזה סיבה טובה. Putangira Pinnacles.
מה השורה התחתונה?

בשורה התחתונה, הפוסט הזה נכתב מתוך ידיעה שהנחת הבסיס היא ש-100% מהזמן אנחנו אמורים ליהנות מהטיול.

ברמת העיקרון זה נכון, כי לטייל זה הדבר הכי כיף בעולם, אבל מה לעשות שלפעמים נוצרת מעין שגרה מעיקה/סתם קמים עם מצב רוח חרא אבל כבר יש תכניות, וצריך למצוא את הדרכים לחזור לתלם.

 

אני כן מעודד לקום בבוקר ולהודות לעצמכם על האפשרות שיש לכם לטייל, אבל בואו נהיה ריאליים – האדם מטבעו עלול להתרגל לכל דבר, גם אם הכי מדהים בעולם, ולכן צריך לאתגר את המוח.

אם דבר כזה קורה, חשוב לגוון את הטיול.
אפשר לבחור נופים אחרים, אפשר להוריד את העומס כדי "להתרגש" מחדש, אפשר פשוט לנוח ולחכות עד שהמוזה תחזור.

 

יש בעיה? אין בעיה!

בפעם השלישית, מדובר גם בהכנה מנטלית וביכולת להתגבר על הבאסה הזמנית, אבל זה אפשרי.

בסופו של דבר, צריך להודות באמת הכואבת – מי שמטייל וסובל לאורך זמן, צריך לשקול משהו אחר.

השאר פשוט צריכים ליהנות וליהנות ולנצל כל רגע!

 

טיול מהנה וכיפי 😊

לראש העמוד